אדון הבובות

הנקרומנסר (אדון הבובות)

הנקרומנסר הוא מושג המתייחס לדמות שבדרך כלל מופיעה בספרות פנטזיה או במשחקי מחשב. לנקרומנסר יש יכולת לשלוט ולזמן רוחות של מתים או להחיות אותם. הם מתוארים לעיתים ככוחות אפלים, המשתמשים בכישופים ובטקסים כדי להשיג שליטה במתים או לנצל את כוחותיהם למטרות שונות.

אך מי הם ה"מתים"? בדרך כלל אנחנו חושבים עליהם כעל אלו שכבר אינם בין החיים, אולם כאן הם מייצגים דברים שלא קיימים באמת—דמויות המתחזות למשהו בעל נשמה, משהו שהמקור ברא. למעשה, "המתים" פוקדים את שכלנו לעיתים קרובות: אלו הדימויים שיצרנו על אנשים אחרים או על מצבים שונים.

דוגמה והסבר:

נניח שרבתם עם בן או בת זוג, מישהו חתך אתכם בכביש וזרק לכם קללות מהחלון ונעלם, או שחבר עשה לכם “קטע מסריח”. לא חסרות דוגמאות לדברים לא נעימים. בוודאי שמתם לב שכעבור זמן מה, כשכבר אינכם בעיצומה של הסיטואציה, השֵׂכֶל שלכם עדיין טרוד בה מאוד—אתם משחזרים שוב ושוב את מה שהיה, חושבים איך הייתם מגיבים אחרת, מתכננים תגובות, “מחזירים” לאותו אדם בדמיונכם. במצבים כאלו, על מה בעצם אתם מגיבים? למי אתם מגיבים?

הרי המצב כבר חלף, האדם עצמו לא נוכח כרגע מולכם, אתם לא “מדברים” איתו או אליו. אם כך, למי או למה אתם מגיבים?

התשובה: אתם מגיבים לדמות, פרי יצירתכם—כפי שאתם מדמיינים אותה. לפעמים אנו מקיימים מערכת יחסים שלמה עם ה"דמויות" הללו, דמויות שהן אשליות, שאין בהן שום דבר חי, ומקבלות חיים רק בזכות הדמיון שלנו. אנו, כאנושות, לכודים ברובנו במצב חלימה כזה—ישנם אנשים שכל היום הולכים עם השדים המתים האלה בשכלם. במקרים קיצוניים, כשמישהו מתחיל למלמל בקול רם, מגיב לשדים הדמיוניים בשכלו, אנו נרתעים או שופטים אותו כ“דפוק” או “סכיזופרן”. אך למעשה, במידה כזו או אחרת, כולנו לוקים בכך או לקינו בכך בעבר.

הדימויים האלו מרכיבים בתוכנו עולם שלם. ככל שאנו פחות מחוברים למציאות ופחות נוכחים—ככל שאנו שרויים יותר בפחד וחרדה—כך ה"מתים" נראים לנו ממשיים יותר. נדמה שיש להם חיים משל עצמם, רצונות משלהם, אך הם לא קיימים באמת. כל דמות כזו היא פרי הדמיון שלכם בלבד.

חלק משמעותי בתהליך ההתעוררות הוא לזהות את האשליות הללו ברגע שהן נוצרות בדמיון שלנו, לקחת צעד אחורה ולהתבונן בהן בעת שהן נעלמות לאין שממנו הגיעו. אל תזלזלו בכוח של “ייצורי השֵׂכֶל” האלה להפר לכם את השלווה. חלקם טבועים כה חזק בתודעה שלנו, עד שאיננו מסוגלים לראות שום דבר בלעדיהם—כאילו שכל תופסת המציאות מתבצעת דרך פילטר המשליך החוצה את הדימויים הללו. האם אתם באמת מצליחים לראות את האדם שמולכם כפי שהוא עכשיו?

הדימויים האלה אינם שמורים רק למקומות של סכסוך; אנחנו מחזיקים תמונות כאלה כמעט על כל אדם שאנו פוגשים מספיק פעמים. בשלב מסוים, אנו כבר לא רואים אותו כפי שהוא, אלא את הדימויים שיש לנו עליו.

אני נזכר ברגע מעורר השראה, כשביקרתי את אימי יחד עם אחותי הקטנה לפני כמה שנים. ישבנו ליד דלפק שבילינו לידו אינספור פעמים, ואמא שלי, כדרכה, יצאה מהמטבח עם כוס קפה שחור ביד וסיגריה בפה. לפתע היה לי מעין “גליץ'” בתודעה: כל הדימויים שהיו לי עליה נעלמו לרגע, וזכיתי לראות את אמא שלי באמת—כפי שהיא עכשיו. ללא עבר, ללא המשמעויות שנתתי לה. ראיתי אותה באמת.