האשמה

האשמה

בקורס בנִיסִים מתוארת האשמה כתרגיל מתוחכם של המוח המפוצל—אותו חלק בתודעה שלנו שמאמין שנפרדנו ממקור האהבה. לפי התפיסה הזו, האשמה אינה אלא השלכה של הפחד הראשוני שלנו מפני ההפרדה והחטא, כביכול. היא משמשת כמעין "הוכחה" לכך שקרה משהו בלתי נסלח (הפרדה), אך בפועל היא רק מחזיקה אותנו במעגל סגור של כאב והלקאה עצמית. במקום לקבל את העובדה שכל הרעיון של "חטא" אינו אלא טעות בתפיסת הזהות שלנו, אנחנו מאמינים שיש סיבה מוצקה להאשמה—וכך מזינים עוד יותר את הדואליות.

בתפיסות רוחניות קרובות, המדגישות את אחדות התודעה ואת אשליית הנפרדות, האשמה נתפסת כמחסום פנימי החוצץ בינינו לבין חוויית השלמות הטבעית שלנו. האשמה היא למעשה סיפור שהשֵׂכֶל המפוצל נצמד אליו, כדי ליצור הצדקה רגשית לפחד מהאהבה השלמה והאינסופית. ברגע שאנחנו משוכנעים שמעשינו או תחושותינו הופכים אותנו ל"לא ראויים", אנחנו נותנים "דלק" למנגנון הדואליות, שמנתק אותנו מן הידיעה שאנו חלק בלתי נפרד מכל מה שיש.

בקורס בנִיסִים, הפתרון לאשמה טמון בסליחה—לא סליחה על משהו ממשי שנעשה, אלא סליחה שהיא הבנה פנימית עמוקה שכל אשמה היא אשליה, ושכל פגם אינו אלא טעות תפיסתית. טעות זו ניתנת לתיקון ברגע שאנחנו מוכנים לראות את עצמנו ואת האחרים כחלק מאותה תודעה שלמה. אנו מוזמנים להכיר בכך שברמה הגבוהה יותר של המציאות, לא נעשתה הפרדה אמיתית מעולם; ולכן אין באמת על מה להאשים או להתחרט. תהליכי הסליחה הללו—המשותפים גם לזרמים רוחניים אחרים—קוראים לנו להתעורר מתוך החלום שבו אנו תופסים עצמנו כמוגבלים, אשמים ו“מגיע לנו לסבול”, ולהכיר באמת שאנחנו אהובים ותמימים במהותנו. שום דבר אחר אינו אלא חלום חולף שהשֵׂכֶל יצר.

אנו לא רגילים לחשוב על כך כך, אך כדי ללמוד על האשמה עלינו להתבונן ברבדים שבהם היא פועלת, שכן היא כולה נוטלת ממך את הכוח ואת תחושת השליטה על חייך.

• במובן הנפוץ יותר, האשמה היא לקיחת הכוח ממך ומסירתו בידי אדם או גורם אחר. כך מוסרת ממך האחריות המלאה על חייך, על תפיסת עולמך, ואפילו על המילים והמעשים שלך. ודאי אתם מכירים אנשים הנוטים להאשים כל אדם וכל דבר בצרות שלהם—זה אף פעם לא הם, אלא תמיד בגלל משהו או מישהו אחר. כך הם למעשה שוללים מעצמם את האפשרות לבצע שינוי אמיתי.

• אנשים המבקשים ליצור שינוי מהותי בחייהם מפסיקים להשתמש בכלי זה, משום שהם מבינים שאין בו אלא ייאוש וויתור על החיים והשאיפות שלהם. אנשים מודעים לעולם לא מאשימים: הם לוקחים אחריות מלאה על כל עולמם. מה שהם יכולים לשנות—הם משנים, ומה שלא—הם מקבלים בשלום.

• ברובד עמוק יותר, האשמה משמשת כלי לכבילת עצמכם לעבר, ולכבילת השֵׂכֶל שלכם לעבדותו של הזמן. האשמה תמיד נובעת ממשהו שהיה—משהו שנעשה לי או שאני עשיתי—ומסיקה שבגללו המציאות היא כפי שהיא עכשיו. כשהאשמה ממלאת את התודעה, אנחנו מוצאים הצדקות שונות להישאר לכודים בעבר, וכך נמנע מאיתנו להיות נוכחים ולהביא את עצמנו לכדי שלווה ואחדות בהווה.

כך, אם נשכיל להבין את מנגנון האשמה ונראה בו אשליה—או לפחות כלי מיותר—נוכל להשיב לעצמנו את הכוח ולהתחיל לקחת אחריות מלאה על חיינו. זהו צעד נוסף בהכרה שעמוק בפנים אנו חלק מאותה אהבה אחת, וככל שנרשה לעצמנו לבטא זאת, נצעד עוד צעד אל עבר השלום הפנימי המיוחל.