הסיפור

הסיפור

לפני שנים רבות עבדתי בהוסטל פוסט-אשפוזי, עם בני ובנות נוער שהגיעו ממצבי חיים לא פשוטים, ואלו הובילו אותם לפתח כל מיני הפרעות התנהגות ומגוון רחב של הפרעות נפשיות. כל נער ונערה והרקע שלהם. זו הייתה תחילת דרכי בעולם החינוך וההדרכה—דרך שנמשכה עד היום.

לעיקר: אחת הנערות בהוסטל, נקרא לה “שמחה” (שם בדוי כמובן), בת עולים מקסימה ומלאת חן, שהגיעה עם מורכבויות רבות שהקשו על התפתחותה התקינה. הסיפור ששמחה הייתה מספרת לעצמה—בקול, בכל פעם שמישהו פגע בה או העליב אותה—הוא אותו הסיפור שכולנו מכירים. אינני מתכוון דווקא לצורה או למילים שהייתה אומרת במצבים שונים, אלא לתוכן הפנימי: הקול המספר לעצמנו כמה נפגענו, מה עשו לנו, למה זה לא בסדר, כמה אנו מרגישים פגועים ונעלבים. רוב האנשים חווים את זה כסיפור פנימי, קול שמלווה כל חוויה ומסביר לנו מה קרה ומה קורה, מנקודת מבטו.

אבל אצל שמחה היה קל לראות את זה, כי היא אמרה את הדברים בקול רם. היא כמובן לא הצליחה אז להגיע למודעות הנדרשת כדי להתבונן בזה בעצמה. אני זוכר רגע של “התעוררות” שבו הבחנתי לראשונה בסיפור הפנימי שלי: קול בתוכי שנותן פרשנות למה אני עושה, איך אני מרגיש, לאן אני הולך ומה משמעות הדברים.

זהו הסיפור הפנימי שלנו: הקול ההוא משתמש במילים כמו "אני מרגיש", "הוא עשה לי", "אני הולך לשם"—הוא מדבר בקולנו, כאילו הוא אנחנו, וקשה מאוד לתפוס את הדבר הזה, לראות את הפרשנות ולנקוט צעד לאחור להתבוננות חסרת הזדהות.

ההבחנה בסיפור הפנימי היא אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בתהליך ההתפתחות התודעתית והרוחנית שלנו. עד לרגע שאנו מגיעים לשלב הזה, אנו מופעלים ישירות על ידו.