השיפוט

השיפוט

"זהו חלום על שיפוט," נאמר בקורס בנִיסִים. "כשתפסיק לשפוט, החלום ייגמר." אכן, השיפוט הוא אחד הגורמים המרכזיים המסתירים את האמת אודותינו, את הטבע ואת הזהות שלנו מעינינו. השיפוט הוא אחד התנאים האיתנים ביותר שהנפרדוּת צריכה להישען עליהם כדי לא להתפרק. לצד השיפוט שוכנת המיוחדוּת. שניהם חסרי תכלית או ממשות, ושניהם דורשים שתשקיעו בהם בלי סוף כדי שיתקיימו. שניהם שבריריים כמו הנפרדוּת עצמה, אך זהו חוזקן של האשליות: כשמאמינים בהן, הן נראות ממשיות ובעלות עוצמה—מה שמצביע על הכוח שלכם ושל השֵׂכֶל שלכם, יותר משמצביע על דבר אחר.

השיפוט תמיד יגיע יחד עם האמונה שיש משהו שונה ממך, משהו שאתה יכול להיות נפרד ממנו כדי לשפוט אותו. לימדו אותך שעליך לשפוט כל אדם וכל מצב, ושככל שתדע לשפוט טוב יותר, כך תצליח יותר בעולם. אך מעולם לא סיפרו לך על המחיר הכבד מנשוא שהשיפוט דורש ממך—את עצם ידיעתך את עצמך, את הבנתך, ואפילו את יכולת ההבנה שלך את המציאות. רוב השיפוט שלך אינו יציר ידיך. אמנם היית חייב להסכים לו—במודע או לא—כדי שיהווה איזשהו סוג של משמעות או ערך עבורך, אבל מגיל קטן סיפרו לך מה ראוי ומה לא, מי טוב ומי רע, מה נכון ומה לא נכון; הסלילו אותך.

אינני מדבר על האספקטים החברתיים והתרבותיים של הנושא הזה. אפשר לבחון אותם שנים ארוכות מזוויות שונות—זה לא משנה; אינני רוצה לכוון אותך לחיפוש אין־סופי. כל השיפוט שלך, יהיה אשר יהיה, הוא טעות. הוא טעות לא רק בגלל נימוקים שונים שאפשר להביא, אלא מפני שהוא עצמו אינו תפקידך. אינך יודע מה המציאות, אינך יודע אפילו מי אתה, אז על בסיס מה אתה שופט?

האם פעם איזה שהוא שיפוט שעשית הביא לך אושר? האם זה שימח אותך, באמת? אינני מדבר על תחושת השמחה־לכאורה שבצדקנות או בשמחה לאיד (שמאחוריהן עומדת בכלל תקיפה); זו אינה שמחה, אלא רק העמדת פנים. אני מדבר על שמחה אמיתית, שמחה המשמחת את הלב.

השיפוט חייב חבר־לכאורה שיתמוך בו. ללא החבר הזה, הוא חסר את היכולת שתאמין בו. והחבר הזה—שאינו אלא דבר בוגדני ורעוע, שנוטה להתהפך ללא הרף—הוא המיוחדות. השיפוט חייב לבוא עם איזו תחושה של מיוחדוּת, אחרת איך תוכל לשפוט? המיוחדות מייצרת היררכיה לכאורה, שבה אתה נישא גבוה מעל אלו "שלא יודעים", "לא מבינים", "טועים" או "חוטאים". ממרום מקומך אתה שופט מה היה צריך לקרות, מי שגה ואיזה מחיר עליו לשלם. המיוחדות היא אחד המנועים העיקריים לפיצול השֵׂכֶל שלך; היא אויבת האהבה, אויבת השלום ואויבת האחדות. אתה לא מיוחד. כל מה שאתה רואה הוא אתה. אין לך ערך גדול יותר, אינך שווה יותר ואינך עליון על אף אחד. כל מי שאתה פוגש, כל מי שפגשת אי פעם, הוא היבט שלך—חלק ייחודי של הבריאה כמוך, ובמובן הגבוה יותר—הוא אתה. אתה יכול לשפוט רק את עצמך, אתה יכול לנהוג בכל דרך רק בעצמך, לעצמך.

המיוחדות היא רעועה, מפני שאינה יושבת על בסיס האמת. כל דבר מאיים עליה, כל מילה או מבט שלא במקום על־פי הגדרתה מזעזעים את יסודותיה השבריריים וקוראים לך לצאת להתקפה.

השיפוט שלך לא מעניק לך שום ערך, והוא עולה לך ביוקר—במחיר המודעות לעצמך. הוא מפקיר ממך את התודעה של מי ומה שאתה באמת. לא תוכל להתקדם אפילו צעד אחד ממשי כל עוד אתה מגיע עם שיפוט, כי הוא מאפיל את עיניך ומסמא את תודעתך.

אח יקר, אחות אהובה—אתם אני, עצמי. זנחו את השיפוט, קחו צעד לאחור. ראו את העולם מנקודת מבטה של השכינה—יש אהבה ויש קריאה לאהבה. בתוך הקריאה לאהבה יש דברים שאפשר לתקן ולהפוך לאהבה, ויש דברים שאי אפשר לתקן ושיש לזנוח. אך כל אחד ואחת מאיתנו, המהווים חלק בלתי נפרד ושווה־ערך מאותו הדבר, יצטרכו להתעורר ולחזור הביתה, בזמנם ובדרכם. התפקיד שלכם אינו לשפוט, הוא לגאול את העולם—אין עולם נפרד מכם.