עיוורון
עיוורון
האגו הזה שיצרתם—העצמי המדומיין, היצר הרע, לא משנה איך תקראו לו—הוא עיוור לחלוטין. רק נדמה שהוא מגיב ופועל, אך הוא אינו מסוגל להבין מי ומה אתם באמת, ובטח שלא מסוגל לראות אתכם. האגו שלכם לא אוהב אתכם; הוא אדיש למחירים שאתם משלמים על ההזדהות איתו.
כולכם חוויתם זאת: כעס, אשמה, שיפוט—במצבים שבהם נתתם לאגו לנהל אתכם. התוצאות תמיד עגומות, והתשלום הוא שלכם. משאלתו של האגו היא מוות, כי מטרתו לכפות את חוסר הממשות שלו עליכם, ולגרום לכם להאמין שאתם צריכים למות. זוהי קריאת המוות העולה מבפנים.
כשאנו מזוהים עם האגו שלנו, גם אנו לוקים בעיוורון—עיוורון כלפי עצמנו, עיוורון כלפי הסביבה, עיוורון כלפי השפעתנו על אחרים, חוסר מודעות לגבי מה שמפעיל אותנו. זו דרך חלקלקה, ספירלית וצוללת, המובילה למוות—ועוברת דרך כאב וסבל מתמשכים. כולנו היינו בסחרור הזה, ובדרך כלל אנו יכולים לצאת ממנו רק כשנקבל "סטירה מצלצלת" שתעיר אותנו.
אותו "יצר פגום", אותה "תוכנה" שרצה בלי הפסק, אינו אלא לא כלום. אין לו שום ממשות משל עצמו; כפי שכבר ציינתי, סיבת קיומו כביכול היא ההשקעה שלכם בו—ההגנה שאתם מעניקים לו. בני האדם ממהרים להגן על האגו הפגוע שלהם מראשית הזמן, ומוכנים לשלם על כך בכל מה שחשוב באמת—המודעות לאמת של מי שאנחנו, לטבע האמיתי שלנו, ולכל הברכות שנלוות לכך.
אילו מחירים אתם מוכנים לשלם? שאלתם את עצמכם פעם? התבוננו בטירוף שבעולם: האלימות, המלחמות, השקר, המרמה, הניצול, השליטה, ההונאה, והרודנות. כל אלו, ועוד רבים אחרים, הם המחיר שהאנושות משלמת כבר יותר מדי זמן על ההזדהות עם עצמי נפרד—עם המחשבה שאומרת שאנשים אחרים, אחים שלכם, הם לא אתם, ולכן אין לכם אחריות עליהם, אלא רק על עצמכם.
הנפרדות הזו מתקיימת ברמות רבות: נפרדות שלי מכולם, נפרדות של הקבוצה שלי מכולם, של העם או הלאום שלי מכולם, של הדת שלי מכולם—וכתוצאה מכך, כולם עיוורים זה לזה.