תקיפה

תקיפה

הגיע העת לבחור. רבים מדי מאיתנו מנסים להחזיק מערכת אמונות כפולה, הנוגדת את עצמה — מעין אמביוולנטיות המושרשת עמוק. רבים מאיתנו מאמינים שהם רוח אך מזהים עצמם כגוף, מאמינים שנבראו בצלם האלוהים אך מאמינים שהם נידונים לכיליון, מאמינים בנצח אך מפחדים מהמוות ומהקץ. 

אחים, לא ייתכן שתהיו גם נצחיים וגם זמניים, גם אינסופיים וגם מוגבלים. כל משחקי הלשון והתפיסות הכפולות והנוגדות את עצמן נועדו להתקיים כדי שלעולם לא נפר את החוזה הארור שקיימנו בינינו כקבוצה, לפני היות הזמן — לעולם לא להיזכר, לעולם לא להתעורר. הגיע העת לעבור ממחוזות האמונה למחוזות הידיעה, הגיע הזמן לדעת באמת מי ומה אתם, ולהפסיק לתת לאמונות שאתם יודעים שאינן משרתות את שמחתכם להחזיק בכם.

מהי תקיפה? איני מדבר על היבטיה המשפטיים, אלא בשורש הדבר.

בשלב זה, אתם כבר קרובים לסיום הטקסט. למדתם המון, וברשותכם גם כל הלמידה, המודעות והצמיחה שהבאתם איתכם מלפני הקריאה של מילה אחת בספר זה. תקיפה היא דבר לא אפשרי; אין לה משמעות, אין לה סיבה ואין לה תוצאה. האם רוח יכולה לתקוף? האם שכל יכול לתקוף? האם לתקיפה יכולה להיות איזושהי משמעות לדברים שאינם פיזיים? מה יכול להיפגע ולהיהרס, אם הקיום שלו משתרע מעבר לצורה, לזמן ולמקום? התקיפה עולה בשכל שלכם רק כל עוד אתם מזהים את עצמכם ואת אחיכם כגוף. היא מהווה קרקע חולה ועבשה, שעליה יכולים לצמוח רק רעיונות חולניים אחרים, כמו אשמה, קורבנות והמוות עצמו.

אני זוכר רגע מנערותי, שבו ישבתי מול הפלייסטיישן ושיחקתי באחד ממשחקי המלחמה בגוף ראשון. היה לי "סשן" מוצלח, והשמדתי בשיטתיות כל דמות אויב שפגשתי. אני זוכר את תחושת ההתלהבות וההתרגשות שבהצלחתי לנצח שלב, בעודי יורה רימון ממטול הרימונים שלי על דמות שבאה לתקוף אותי ורואה אותה מתפזרת לחלקים קטנים בפיצוץ מרהיב וריאליסטי של דם. גל של התרגשות חלף בי, ואחריו עלתה בי שאלה פנימית, שליוותה אותי שנים ארוכות: למה אני נהנה מזה? למה זה מרגש אותי?

התרבות שלנו מלאה בצורות שונות ומשונות של תקיפה. אנו יושבים מול המסך וצופים בג'ון וויק מחסל בשיטתיות עשרות אנשים — ונהנים. הסרטים שרבים מאיתנו הכי אוהבים הם סרטי זומבים, שבהם אתה יכול לחסל בשיטות יצירתיות ואכזריות מאות רבות של זומבים, ללא נקיפות מצפון, בהנאה צרופה. אינני טוען שלהרוג זומבי או שד במשחק מחשב דינו כדין להרוג אדם, וגם אינני טוען שעלינו להתנזר מכל סרט, משחק או סדרה המציגים אלימות (מה כבר יישאר לנו לראות בטלוויזיה?). אני רק מצביע על משהו אחר: בתוכנו, בין אם נודה בזה או לא, יש משיכה אדירה לתקיפה. כמה שעות ישבנו, לאחר היתקלות עם מישהו שהכעיס אותנו, ודמיינו כיצד אנו מענישים אותו בדרכים אלימות שונות?

העולם שמול עינינו — זה שכבר איננו רואים בו ערך אמיתי — מלא בהיבטים שונים של אלימות. כל מערכת בתי המשפט היא כלי של אלימות מאורגנת, ש"תוצאותיה" הן קנסות, עונשים ומאסרים. ללא ספק, זה עדיף מימי עבר שבהם כרתו יד לגנב או תלו מישהו בכיכר העיר על העלבת שמו של המלך, אבל במהות לא הרבה השתנה. העברנו את הדומיין של התקיפה למקומות אחרים, ואנו מקבלים אותה באמצעים שונים ו"מתוחכמים" יותר, אך כתרבות — טרם נפטרנו ממנה.

דמיינו חללית של תרבות לא־אנושית מפותחת, המגיעה ממעמקי החלל לכדור הארץ. ודאי תחילה תבחן אותנו בכל מיני דרכים; אחת מהן תהיה חיבור למדיה המשודרת שלנו. נניח שאתם אחד החוקרים בחללית הזו. אתם מתחברים לשידורי הרדיו ושומעים מבוקר עד ערב ידיעות על אלימות על גווניה הרבים, ואולי תגידו: "טוב, אולי יש להם אויב חיצוני שהם מתמודדים איתו." אבל אז אתם בודקים מה הם מייצרים בתרבות הפופולרית שלהם — ומיד מוצאים סרט אקשן מרהיב, ושוב סופרים אין־ספור תקיפות, ושוב מגיעים למסקנה מובנת מאליה: מדובר בגזע אלים ולא מפותח.

יש אינספור צורות שונות של תקיפה, שמהותן זהה: הן תמיד מהוות הכחשה של הטבע האמיתי שלנו, באמצעות זיהוי עצמנו כגוף. האמצעים המגוונים נראים מושכים כל עוד אתם ממשיכים להאמין שיש להם השפעה ממשית על העולם ועל עצמכם. אך לתקיפה אין שום תוצאה אמיתית, והיא אינה מאיימת על מי ומה שאתם באמת. היא יכולה רק לעכב אתכם ואת אחיכם מלהגיע למודעות לאמת, אך לא בכוחה לאיים על האמת עצמה. לא משנה מה עשיתם, לא משנה מה נעשה לכם, ולא משנה ההיסטוריה הארוכה והמתישה של העולם שיצרנו — לעולם לא נשנה במאום את האמת שהיא אנחנו, כי היא נמצאת מעבר לזמן, מעבר לכל הדברים הפיזיים, מעבר למרחב, לתנאים או להגדרות השֵׂכֶל והשיפוט שלנו.

איזו חמלה, איזו עדינות, איזו זכות גדולה זכינו לה. מעולם לא הצלחנו לשנות את מי ומה שאנו, ולעולם לא נצליח — כי האמת נשמרת בנפרד ומעבר לכל הדברים האלה. כמה אהבה יש כלפינו, שהביאה לכך שלא נצליח להפסיק להיות מה שאנו. נתעכב כמה שנרצה, אך בסופו של דבר הקריאה לאור תגבר על כל היבט חשוך, ונחזור הביתה.