אי משמעות

אי משמעות

מה המשמעות של דברים שקורים לי או לכם, לאהובים שלכם או לעולם כולו? האם אנו באמת יודעים? ציפיתי לראיון עבודה מלהיב —ולא קיבלו אותי; זה טוב או רע? מערכת יחסים ארוכה שנגמרה לפתע; זה טוב או רע? זכיתי בפרס גדול; זה טוב או רע? רובנו כבר מכירים דוגמאות שבהן הצלחה כביכול הפכה לכישלון מאוחר יותר, או כישלון שנראה היה בתחילה נורא—ובדיעבד התברר כברכה.

איני נוהג להשתמש במשלים בדרך כלל, אך לעיתים הם מבהירים היטב את הנקודה.

משל "הטוב והרע":

פעם, בכפר קטן בסין, חי חקלאי זקן וחכם. יום אחד ברח הסוס היחיד שלו. תושבי הכפר באו לנחם אותו: "איזה צער גדול שסוסך ברח!" והחקלאי ענה: "האמנם צער?"

לימים חזר הסוס, והביא עימו שישה סוסים פראיים. השכנים קראו: "איזה מזל! כעת יש לך שבעה סוסים!" והזקן שאל: "האמנם מזל?"

לאחר מכן, בנו של החקלאי ניסה לאלף את אחד הסוסים הפראיים, אך נפל ממנו ושבר את רגלו. שוב באו השכנים: "איזה אסון שבנך שבר את רגלו!" והזקן ענה: "האמנם אסון?"

עברו ימים, ופלשו חיילים לכפר כדי לגייס את כל הצעירים לצבא. בשל השבר ברגלו, הבן לא גויס. קראו השכנים: "איזה מזל שבנך לא גויס!" והזקן תהה: "האמנם מזל?"

להישאר באי משמעות פירושו להיות במקום של התבוננות ברצף האירועים החולף—התבוננות המאפשרת למידה עמוקה, מעבר לצורות ולמצבי היומיום. “אי המשמעות” אינה אדישות למתרחש, אלא ערנות המובילה אותנו לראות את הנסתר, מבלי להסיח את דעתנו מכל דבר שעולה. כך אנו משתמשים בזמן החולף ככלי עוצמתי ללמידה.

"אי משמעות" משחררת אותנו מתבניות קודמות ומאפשרת לנו לראות את הדברים כהלכה, כפי שהם עכשיו—ולא כפי שהתרגלנו לפרשם. היא דורשת ענווה ואמונה, דורשת נוכחות ומודעות ובתמורה היא מעניקה המון. היא פותחת לפנינו הזדמנויות שהיו מול עינינו ולא ראינו, ומזמינה אותנו לפעול בדרכים חדשות שלא שקענו בהן קודם.

כי מי שאינו מזדרז לשפוט או להכריז “זה כך!”—פותח את הדלת ללמידה. רק כאשר אנו מוכנים להודות שאיננו יודעים, יכולה להתרחש למידה משמעותית. כך נוצרת אפשרות לשהות ברגע, מבלי לכפות עליו תווית או משמעויות מרובות—ושם, דווקא באי המשמעות, לעיתים צומחת חכמה חדשה ועמוקה.