ענווה

ענווה

התגדלות, ולא גדלוּת, היא המאפיין של האגו. האחת דומה לבלון נפוח, כה מלא בעצמו עד שהדבר הכי קטן יכול לפוצץ את כל חשיבותו העצמית. הגדלוּת, לעומת זאת, אינה מאוימת מדבר, שכן היא מבוססת באמת על יסודות איתנים—ידיעה פנימית עמוקה שדבר לא יכול לאיים עליה. אלו שבאמת יודעים, באמת מאמינים, אינם מאוימים מאי-הסכמה, ואינם צריכים לצעוק ולהתעקש.

ענווה היא מאפיין אוניברסלי של אנשים מודעים. הם יודעים שאינם יודעים, ממעטים להגיע למסקנות מהירות ונחרצות, שוהים במקום של התבוננות ולמידה מתמשכת, וממשיכים להטיל ספק שוב ושוב עד שהם מגיעים לשורש העניין. ענווה מאפשרת לנו לעמוד בנוכחות כוחות גדולים מאיתנו, להישאר פתוחים לתקשורת וללמידה, ולכבד כל אדם וכל סיטואציה שאנו פוגשים.

להיות עניו משמעותו להיות נוכח—לא לתת למחשבות לנהל אותנו, אלא להישאר קשובים למה שעולה, להביט מעבר לצורה אל התוכן, להקשיב! להקשיב באמת, בלי לשפוט ולקטלג מיד, ובלי להכניס כל מה שעולה לתבניות שהחלטנו עליהן מראש. הענווים הם תלמידים מעולים: הם נכונים לקבל, נכונים להיות. הם אינם נותנים למחשבות שלהם לבלבל אותם; הם שמים בסופן סימני שאלה, נשארים גמישים וסקרנים, ומרשים לעצמם להתפלא מן הטבע, מאנשים אחרים, מיצירתיות, מהבריאה. הם אינם קוצפים או שוצפים, אינם מקללים ואינם תוקפים. הם לא חשים עליונות על מישהו אחר; הם עשויים לא להסכים, ואף לשמור על ערכיהם, אך זאת מתוך כוח—לאחר שבדקו לעומק מדוע הם מאמינים במה שהם מאמינים בו, ולאחר גיבוש מודע של ערכיהם ונכונות אמיצה להמשיך ולבחון אותם כל העת.

ענווה ואדיבות תמיד באות יחד. הענווים הם אנשים אדיבים—לא “נחמדים” לכאורה, אלא אדיבים באמת. אדיבות אין משמעה להיכנע לרצון האחר; חלק מהלוחמים הגדולים ביותר הם אנשים ענווים, וכך גם חלק מהמנהיגים הגדולים ביותר. הענווה מאפשרת לנו להיות מחוברים, לחיות בשלום, לגדול ולהתפתח.

הענווה היא אחד הכלים החשובים ביותר בארגז הכלים של האדם המודע; היא שמאפשרת לו להיות אדם מודע מלכתחילה. לא כל חיי הייתי עניו—טעיתי פעמים רבות לחשוב שאני יודע, שהאמת כפי שאני מגדיר אותה היא הנכונה. גם אנשים אינטליגנטיים מאוד עלולים ליפול שוב ושוב לחוסר בענווה, ובטוחים שגילו את האמת המוחלטת, בעוד כל השאר טועים ומטעים.

העולם שלנו מלא בחוסר ענווה. רואים זאת מכל עבר: נדמה שכל ילד בן עשרים עם הורים עשירים נשען על המרצדס של אביו ומלמד בטיקטוק את העולם כיצד לחיות. אנשים צופים בסרטון של חמש דקות ביוטיוב ומשוכנעים שהם יכולים לנהל את העולם, שופטים מי צודק ומי לא בסכסוך בקצה השני של הגלובוס, ומה כל אחד צריך לעשות ואיזה מחיר לשלם. יש גם מי שלמדו באקדמיה ובטוחים שהם סוג של “אליטה” שכל האמת יוצאת מפיהם. זו אותה נפיחות: הרבה אוויר חם, שכל קוץ קטן עשוי לפוצץ.

כמה כוח יש בהודאה של: "איני יודע", "טעיתי", "איני מבין מספיק לעומק", "אני רוצה ללמוד איך לראות את הדברים אחרת". יש עוד נקודות מבט. לא מתוך כניעה לרצון אחר, אלא מתוך הערכה למי ומה שאני ולמי ומה שהוא האחר. איזה כוח יש בלהודות: "אינני מצליח להבין את הדבר הזה עד הסוף, זה גדול מיכולות ההבנה שלי כרגע". זהו ההבדל בין אלו שיקבלו את דבר האלוהים שבתוכם, לבין אלו שיפטרו אותו כלאחר יד; בין אלו שיקשיבו להדרכה הפנימית, לבין אלו שיתנגשו שוב ושוב בחומות בצורה עד שישאלו את עצמם—האם יש דרך אחרת לראות את זה? פרשנות אחרת שתואמת יותר את המצב?

ענווה היא דבר מתמשך, שאינו מסתיים לעולם. היא לא תכונה מולדת (גם אם יש אנשים הנוטים יותר לפה או לשם), אלא משהו שיש לעבוד עליו כל העת. לפני ארבע שנים ישבתי בפגישת עבודה עם כמה קולגות וראש המועצה של גליל תחתון. זה היה בתחילת תפקידי החדש כמנהל קהילה, לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית מאוד, במקביל ללימודי שני תארים ותעודת הוראה, זוגיות חדשה, מעברי דירה ונפש לא רגועה. במשך שנים התעלמתי מפחדים וכאב שעלו בי, מהבקשות הפנימיות הבלתי-פוסקות שלי—הקריאות לאהבה—ופשוט טאטאתי הכול מתחת לשטיח. לא היה לי הפנאי או המשאבים להתמודד עם מה שעלה, אז המשכתי הלאה. באותה פגישה, כשראש המועצה התחיל לדבר, חשתי “רוח רעה” עולה בי, מעין משב פנימי של רגש מאיים, ופתאום הבנתי: אני חווה התקף חרדה. בדיעבד, חוויתי זאת פעמים רבות, אך לעיתים רק כשאנו מפנים מקום לדברים—הם צפים. כשאנו יוצאים לחופשה, השיט שלא התמודדנו עמו עולה; כשאנו מסיימים תקופה ארוכה וקשה ומתחילים משהו חדש ורגוע, פתאום כל “הביוב” צף.

ואוי, איזה ביוב צף. אך מהרגע הראשון, מאותה פגישה אצל ניצן פלג, הבטחתי לעצמי: אעשה מה שצריך, אלמד מה שצריך, אלך לטיפולים, אחקור גם שנים אם זה נדרש—עד שאגיע לשורשים העמוקים ביותר של החרדה הזו. אנקה מה שצריך, אעשה שלום עם מה שצריך, אגלה ואחקור כמה שצריך—עד שהיא תיעלם, עד שאגיע לשלום פנימי. המסע שיצאתי אליו היה ארוך ומטלטל: עברתי דרך אשפוזים ובדיקות רפואיות אין-ספור כדי לנסות למצוא מענה לחרדה הפנימית שבי. עברתי לילות ארוכים שבהם הייתי בטוח שאני עומד למות; הבטתי בהשתאות בשֵׂכֶל ובנפש שלי כשהם מנסים להתמודד עם החרדה הזו באמצעות טקסים מוזרים, הימנעות מדברים שאני אוהב, גמגום, ושלל תופעות מוזרות המתוארות בספרי הפסיכיאטריה.

ניסיתי תרופות שונות, ופעמים רבות פיתה אותי הרעיון “לסיים את זה”—לסיים את הכאב, ליטול את חיי. נעשיתי אדם אחר, כזה שפחד ללכת להופעה או למקומות הומים, להוציא את הזבל בלילה, פחד לחיות, פחד למות, פחד מכל צל ומחלות שונות ומשונות, מהתקפי אלרגיה דמיוניים שיחנקו אותי למוות, אף שאיני אלרגי לדבר. חרדה היא רגש נורא; היא מנתקת אותך מכל דבר חי, והיא לכאורה מבטאת פחד עצום מן המוות—אך למעשה נמשכת אליו בעוצמה.

אני יושב היום וכותב את השורות האלו ולבי מלא בהודיה. אני לא מודה על החרדה עצמה ועל הסרטים האין-סופיים שעברתי, אך אני מודה על מה שלמדתי ממנה ומה שקיבלתי דרכה. אני אומר “תודה” לעצמי על כך שהתהליך העמוק הזה הוביל אותי לחיפוש פנימי ולעשיית שלום עם חלקים שזנחתי בי. אני אומר “תודה” על העזרה האדירה שקיבלתי ממטפלים אנושיים, כמו גם מן המדריכים הרוחניים שלחשו בי מילים של אהבה ונתנו לי כלים להתמודדות, ותודה לאשתי שהכילה ותמכה כשבן-זוגה הבלתי-נלאה הפך לרגעים רבים לצל של עצמו. ובהקשר לפרק זה—אני אומר “תודה” על כך שלמדתי ענווה.

שנים ארוכות לא הבנתי את האנשים ה”שרוטים” האלה עם כל החרדות, הפוביות והטקסים המוזרים. הם תמיד נראו לי “דפוקים” ולא הקדשתי לכך תשומת לב גדולה; לא גיליתי כלפיהם חמלה, גם לא רוע או תוקפנות—פשוט לא הבנתי ולא חשבתי שיש מה להבין. היום אני מבין יותר. איני רואה בחרדה “ערך”, גם אם היא נעשתה פופולרית בימינו. אנשים רבים מייחסים אותה לעצמם כי נדמה להם שזה הופך אותם למיוחדים, אך אדם שחווה חרדה באמת לא רוצה בה לעולם.

ובכל זאת, יש ערך ללמידה. בתוך התהליך שעברתי, ההתמודדות עם החרדה הפכה אותי לרך יותר, אמפתי יותר, לעניו יותר. ללא ענווה עמוקה לא הייתי מצליח ללמוד את מה שנדרשתי ללמוד, ולא הייתי מגיע לאן שנועדתי להגיע. הייתי נתקע באיזו פינה, באיזו אמונה או תפישה שאינה משרתת אותי. אך במקום זאת, שאלתי שוב ושוב: “מה אני יכול ללמוד? איך אוכל לראות זאת אחרת?” ועל כך אני מודה על העֲנָוָה שבתוכי.