הדלת

הדלת

יגיע היום שתעברו דרך הדלת ותגיעו לשלום הפנימי המיוחל, לגאולה ולריפוי, לשלווה ולשמחה העמוקה שיש בכם. אינכם צריכים לחפש אותה בחוץ—היא אינה נמצאת שם. עמוק בתוככם היא שוכנת, ועם זאת, נגישה כמו הדבר הבא ליד; היא מרגישה כה רחוקה לא מפני שהיא אכן רחוקה, אלא בגלל מה ששמנו בדרכנו אליה.

העולם עייף ומותש, ולמען האמת, כבר נראה מגוחך לעיתים אל מול החיפוש העקר של כל מי שהגיע לפה. אנשים מחפשים את עצמם בזהויות הולכות ומתפצלות עד אין־סוף—כל אחד והאמת שלו, הגדרותיו, ההיסטוריה שלו, הנטיות שלו והמגדר שלו—ממציאים אינסוף זהויות בדויות שכל דבר מאיים עליהן, בשל חולשתן וחוסר ממשותן. האם לא קל יותר לזנוח את כל הדברים הללו? מדוע זה נראה כה קשה לוותר על מה שאנו לא באמת רוצים, ולבקש את הבלתי־משתנה והאל־זמני—את הדבר שאוהב אותנו ורואה אותנו באמת, כפי שאנחנו?

האם ניתן לשנות משהו בלי לקחת עליו אחריות? כי לקיחת אחריות משמעה כוח, בעוד האשמה וקורבנות משמען חולשה. מה אני רוצה שיִצא מהסיטואציה הזו, מהמצב הזה? כמה מאיתנו באמת שואלים זאת, לא כדרך אגב, אלא מתוך שהייה ולמידה עד שהדבר יובן במלואו? כמה פעמים נכנסנו ל"הרפתקאות" מיותרות וסכסוכים בלתי־נגמרים, ובשם מה? כמה אנו שואלים את עצמנו מה התכלית שאנו רוצים להעניק לדבר מסוים שקורה, או שאנו רוצים שיקרה, לא מחוסר מודעות אלא מתוך כנות ושקיפות עם עצמנו?

כמה פעמים קיבלנו החלטות חסרות כל שחר ותקווה למשהו טוב—מה באמת עמד מאחורי אין־ספור הפעמים שעשינו זאת? אתם עשיתם את זה, אנו עשינו את זה, כדי לשמור על הנפרדות ועל כל הקללות שהיא מביאה עימה.

על כך אנו צריכים לקחת אחריות ולהפסיק לנהוג בטיפשות ולבקש את מה שאנו לא רוצים, תוך תלונה מדוע איננו מקבלים את מה שאנו באמת רוצים.

הדלת לשלום פתוחה. כל המנעולים ששמנו עליה לא משפיעים על האור שיש בה. מעבר לפתח הדלת מחכים לנו מלאכים, ממתינים בציפייה לרגע בואנו, לברך אותנו לשלום. הם לא ישאלו מדוע ואיך התעכבנו זמן רב כל־כך, אלא רק יאמרו: "ברוך הבא הביתה."