תקשור עם אט'אצ'י

אחד עלה ואחד ירד

הוא עלה מהיומיום, מהמציאות שנדמה שהיא לוחצת, שהיא לא מתקיימת בהלימה עם החיבור הפנימי שלו, עם השלווה, הרוח, המרחבים האינסופיים שהוא מרגיש שקיימים בתוך תוכו, אחד שמרגיש שהקיום שלו, מי שהוא באמת, נמצא כשמיים לארץ של מה שלימדו אותו שהוא הינו, של איך שהתרבות, החברה והאנשים סביבו מתנהגים

השני, יודע זאת, הוא ירד מלמעלה, כשהוא מודט הוא מטייל ביקום, מתקשר עם תרבותיות אחרות, עם השמיים, עם הבריאה עצמה והם שבראו אותה, הוא החליט לרדת מטה, להיות סולם, לחפש ולהתחבר עם החלקים המרכיבים את נשמתו האדירה, לקרוא להם לשוב הביתה.

הוא אינו מאמין עוד בלידה ומוות, לא הוא, לא אחרים בתרבות שלו, הוא יכול לחוות אלפי גלגולים, את האנרגיה והתודעה שמשתנה מכזו לאחרת, המודעות שלו לאורך הזמן האנכי.

בעולמו חוגגים לידה ומוות, מלמדים את הילדים הרכים על מי שהם באמת, תומכים בהם, נותנים להם את כל מה שהם צריכים בשפע אין סופי, הדבר העלים את האלימות, הפחד, המחלות ואת כל התדרים הנמוכים מעולמותיהם כבר לפני מאות אלפי שנים, הם זוכרים שפעם הם היו אלימים אחד לשני, התפצלו כחברה מעצמם עוד ועוד עד שכמעט ואיבדו את היכולת לתקשר אחד עם השני, הטכנולוגיה שלהם היוותה כלי בידי אלו שרצו לשלוט והם כמעט הכחידו את עצמם

בדרך קמה תנועה, מתוך קבוצה של כאלו שחלמו על מציאות אחרת, שידעו בתוך תוכם שהעולם שהם רואים בחוץ הוא לא זה האמיתי, הם התאחדו במקומות רבים, הקימו קהילות רבות וניסו לחיות בשלום, לאט לאט הצטרפו אליהם גם אחרים רבים, שהסיטואציה החברתית והתרבותית המוסכמת הפכה לכה הזוייה עבורם, שכמו שהתעוררו מסיוט אל מולה

הם ידעו שהם פצועים, נפשית, שכלית. הם ידעו שעליהם ללמוד, להתפתח, לסלוח, בעיקר לעצמם

לאט לאט התמזגו לחברה אחת גדולה יותר ששמרה על עצמה, לצידה חיו למשך עוד זמן רב חברות אחרות שניתקו את עצמן לדעת, שחיפשו באופן אקטיבי "אחר" להתנגד לו, אויב להתאחד מולו, אך הפור נופל כמו שהוא נופל והם מצאו עוד ועוד אויבים מתוך עצמם ובכך הכחידו את דרך חייהם ואת עצמם. זו הייתה תקופה אלימה וסוערת שבסופה הרעיונות הקודמים כבר לא שיקפו את המציאות ולא יכלו לאחד את התרבויות השונות תחת הרעיונות הישנים, האומות והמדינות התפרקו ואלו המונעים על ידי פירוד ופחד, נעלמו יחד איתם

תקופת הריפוי נמשכה זמן רב, אלו שהיו מוכנים להטיל ספק באמונותיהם הקודמות בחרו להצטרף לקבוצות המאוחדות סביב רצון להתפתח וללמוד דרך חדשה, ליצור תרבות חדשה וחינוך חדש ולאט לאט נוצרה תרבות מכילה ואוהבת, מכבדת וצודקת, כי הפרטים המרכיבים אותה כבר לא הרגישו נפרדים אחד מהשני, הם התנהגו בכבוד ואחריות כי הבינו שהאחר זה עצמם, הם שימרו את ההיסטוריה כדי ללמוד ממנה מה לא לעשות, קידשו מחדש מורים ומורות וזרמים רוחניים עתיקים שאמרו  את אמת זו זה כבר זמן רב

הכלכלה והמערכות החברתיות החלו להשתנות בהדרגה כדי לשקף מציאות זו, וכבר לא היה מקום להונאה, לעריצות והיבטי נפרדות אחרים, כך, במהלך מאות רבות של שנים נוצרו תרבויות חדשות, מאות רבות של קהילות המתקשרות אחת עם השנייה, הדחף להתרבות ירד ואז התייצב, מחברה של כמה מיליארדים נשארו כמה מאות מיליונים והם החלו לטייל בכוכבים ולהתפרש החוצה ממערכת השמש שלהם

ההתפתחות הטכנולוגית התקדמה רבות אך בשלב מסוים, בו הם היו שבעי רצון מהיכולות הטכנולוגיות שהם פיתחו ומרמת השירות שהטכנולוגיה מעניקה להם, הם החליטו כחברה לזנוח את ההשקעה בהתפתחות זו

הם מקדישים את רוב האנרגיה החברתית שלהם לגידול הדור הבא, מקיימים קשרים הדוקים עם קהילות אחרות, השפות החלו להשתנות ונוצרה שפה אחת, אוניברסלית המשמשת את כולם לתקשר אחד עם השני, בתוך הקהילות פנימה חלקם עדיין משמרים את השפות העתיקות, מתוך כבוד לעברם, אך בהדרגה גם אלו תפסו מקום פחות ופחות מרכזי

הם גילו שכאשר הם החלו לראות את עצמם כלא נפרדים באופן רחב, היה להם קל יותר לתקשר אחד עם השני, בהתחלה כי לא היה מתח ביניהם, אחרי זה כי הערכים המשותפים שלהם איחדו את המשמעויות הפנימיות שהם נותנים לדברים, ובהמשך כי החלו להרגיש אחד את השני והמחשבות שלהם הפכו להיות מסונכרנות כשהם בוחרים להתקשר, כך או כך, כולם החלו לפתח רגישות רבה כלפי עצמם ואחד כלפי השני, היכולות האמפטיות שלהם השתפרו עוד ועוד, עד שהגיעו למצב שבו אינם צריכים לדבר כלל, הם אוהבים ומחוברים ומרגישים אהבה וכבוד אחד כלפי השני, ובכך הפכו לטלפתים. הם עדיין משתמשים בסמלים כדי להעביר ידע באופן קולקטיבי או לסמל מקומות ודברים במרחב הציבורי, הם עדיין שרים יחדיו, מנגנים ומשתמשים בקול הפיזי שלהם ככלי להעלאת הרטט או לתפילה משותפת, עדיין צוחקים בקול ומריעים בתרועה, אך אחד עם השני או בקבוצות קטנות כבר אין להם צורך במילים

השפה שלהם טלמפתית, לכל מילה מצטרף רגש או אמוציה הנותנים להם משמעות עמוקה וברורה יותר, המילה שמחה לדוגמה יכולה להגיע עם עשרות רבות של תדרים שונים, כל אחד מהם נותן משמעות אחרת למילה, הם הוסיפו סימנים לכל אחד מתדרים אלו והשפה הכתובה שלהם הכילה זמן רב שתי אותיות, אחת מעל השנייה, אחת מייצגת את המילה עצמה, השנייה את הרגש, או התנועה. בהדרגה התאחדו שני סמלים אלו לכדי סמל אחד, יש עשרות דרכים לכתוב את המילה שמחה, כולן זו אותה המילה, אך המשמעות שונה

בבתי החינוך והלימוד, המחנכים, שפעם היו, לפי משמרי הידע, בתחתית המערכת החברתית כלכלית, נחשבים היום כמאסטרים, בין המכובדים ביותר. הם עוברים הכשרה של עשרות שנים, במהלכה הם משמשים כמסייעים ושוליות שנים ארוכות. למחנכים לוקח שנים ארוכות ללמד את הילדים את השפה, הם מלמדים בשני מישורים, אחד - הם מראים את המילה הכתובה, שנית, הם מתחברים שכלית ורגשית עם הילדים ומלמדים אותם את הרגש הנכון מאחורי כל וריאציה של מילה וסמל. מבחינה חברתית ותרבותית, המלמדים הם גם הרגולטורים של החברה, הם מוודאים כל העת שאין פער בהבנה ובחוויה של המילים הכתובות, כדי שזה לא יוביל לפערים חברתיים ומשם לתחושת נפרדות. כשמגיע העת לשנות משמעות של מילה או סמל, המלמדים הנבחרים יושבים עם מדענים, חוקרים ומנהיגים חברתיים ורוחניים ודנים על כך ארוכות, לאחר שמתקיימת הסכמה ( אירועים אלו מלווים בדרך כלל בחגיגה של ממש, מן פסטיבל כזה) יוצאים נציגים ומלמדים אל המילה החדשה במרחבים הציבוריים, וכמובן המלמדים מעברים את המשמעות לילדים

מערכות האלימות המאורגנת - הצבא, המשטרה ובתי המשפט, השתנו ללא היכר.

הצבא ברובו הפך לארגון שמטרתו לחקור, ליצור קשרים חדשים עם תרבויות אחרות, לשמור על הקשר בין קהילות מרוחקות, לאתר משאבים ולפתח שיטות מתקדמות להגנה על המרחב. הצבא מורכב ממדענים, דיפלומטים, מהנדסים, ומפעילים - המפעילים את הטכנולוגיות והבינות המלאכותיות של מערכי ההגנה, הלוגיסטיקה והמחקר

המשטרה שינתה את פניה ללא היכר גם היא, תפקידה הוא להגן על החיים, זאת על ידי טיפוח ושמירה על הסביבה הטבעית, שיקום סביבתי ובעיקר - להגן בפני היבטים של נפרדות ומיוחדות, זאת מתוך הבנת המחירים האדירים שהיבטים נמוכים אלו גרמו לסביבה ולחברה בעבר, משמרי הידע שחוקרים ומחזיקים את המידע ההיסטורי מנחיכים כל העת שהסיבה לכל הסבל האישי, החברתי והסביבתי מקורו בשני היבטים אלו. למעשה, הקהילות הראשונות שהתחברו בעבר, מהן צמחה החברה הנוכחית, כבר הבינו זאת מאז והבנה זו אפשרה להן לקום מהריסות החברה הישנה ולהניח את היסודות של החברה המודרנית

המשטרה שומרת בפני היבטים של נפרדות, אם מתחילה להתקיים במרחב החיים היבטים של אנחנו והם, פיצול, מיוחדות או מרד בצורת החיים הקיימת, המשטרה, המורכבת מחוקרים חברתיים ואנשי רפואה, מורים רוחניים ומטפלים, נכנסת לתמונה, מבררת לעומק רב את הסיבות לדבר, לעיתים קרובות התגלה שמאחורי התרחשויות אלו יש כאב שעל החברה לטפל בו, לעיתים התגלה שיש מה ללמוד מהרצון להיפרד וביקורת בריאה כלפי החברה שיש מה ללמוד ממנה. מהמחקר שנעשה לאורך מאות שנים התברר שחלק מהרצון להיפרד ולהתבדל, להיות מיוחד ונבדל, טמון במטען הגנטי והרגשי המועבר מדור לדור, המשטרה הייתה לאורך מאות רבות של שנים גוף עסוק מאוד, בהדרגה היבטי נפרדות אלו החלו להופיע פחות ופחות ובעיקר עולים כעת סביב מרדנות בתרבות ואורחות החיים, בעיקר על ידי החברים הצעירים יותר בחברה, מרדנות זו מקבלת מרחב לבוא לידי ביטוי, עד כאשר מרגישים אלו שנקטו בה, סיפוק והשלמה, הם חוזרים לחברה ולקהילה שלהם ומשתפים מה למדו מהמסע האישי המרדני שיצאו אליו, מה שצריך להילמד ילמד והחברה והקהילה מתפתחת בהתאם

בתי המשפט, שהיו בעבר עוד כלי לאלימות מאורגנת ולאכיפה של השלטונות הישנים, השתנו גם הם אל מול הבנת האחדות. אתה לא מסוגל להעניש מה שאתה מבין שהוא חלק ממך והיבט שלך

למשך זמן מה, בתי המשפט השופטים את המציאות לפי הערך ש- יש אהבה ויש קריאה לאהבה, כן הצטרכו, במקרים מסוימים ליצור מרחבים אלטרנטיביים ושיקומיים לאלו שאינם יכולים להיות חלק מהחברה כי הם פוגעים בעצמם או באחרים, אך מקרים אלו נהיו נדירים עד מאוד כי תחושת הנפרדות נכחדה ועימה רוב היבטי הנפרדות שהיוו מצע מלכתחילה להתנהגויות אלו, התפתחות הרפואה והזיהוי והתיקון של המטענים הגנטיים שעודדו אלימות על גווניה, בשיתוף עם טיפולים רגשיים ורוחניים, סגרו את הגולל על התנהגויות אלו שנכחדו מהעולם לפני כמה אלפי שנים. בתי המשפט היום כבר שינו את תפקידם לחלוטין והם עוסקים בגישור בין חברים בקהילות ובין קהילות כאלו ואחרות, בתי המשפט הם שומרי השלום הפנימי של החברה ושל היחידים בה, הם מעודדים ייחודיות וביטוי עצמי, אך לא נותנים מקום להפרעות אחרות.

הכלכלה גם היא אינה כפי שהייתה, בצעדים הראשונים הקהילות שהתפצלו מהאוכלוסייה הכללית החלו לפתח מערכת כלכלית פנימית שהתקיימה במקביל למערכות הפיננסיות הכלליות, החלו להשתמש בסחר חליפין ופיתחו מטבעות אלטרנטיביים, השלב הבא היה הנהגת מטבע נוסף מעל למטבע הכספי שהיה נהוג, המטבע החדש שיקף את תרומתו של היחיד לחברה ולסביבה שבה פעל, עקב כך, ערכם של מקצועות חינוכיים, טיפוליים ותרבותיים עלה באופן ניכר.

בהמשך הרחיבו מטבע זו גם להערכה של התנהגויות וולונטריות שונות, החל ממתנדבים בארגונים שונים ועד לאנשים המטפחים את הסביבה האורבנית או הטבעית. במטבע זה היה אפשר לרכוש בתחילה שירותים שונים ובהמשך גם טובין, העשירים הגדולים היו אנשים העושים טוב ומשנים את המציאות לטובה (שמטבעם השקיעו מחדש את רוב הונם החדש חזרה בקהילה וביוזמות מטיבות), המטבע החדש עודד מגוון רחב של יוזמות חברתיות, סביבתיות, פיתוחים בתחום הרפואה ההוליסטית והמודרנית, שימוש בצמחי מרפא, פטריות, מיזמים סביבתיים, שחזור וריפוי של מערכות ביולוגיות. פטנטים טכנולוגיים שמורים יצאו אל האור והתפישה הכלכלית הקודמת של להרוויח למען עצמך גם על חשבון האחר, חלפה במהירות מהעולם והביאה לשינוי חיובי דרמטי בכל תחומי החיים. הייתה זאת עת של פריחה כלכלית אדירה והעלאה מהירה ברמת ואיכות החיים של תושבי כל הפלנטה.

שיטה כלכלית דו רובדית זאת החלה להשתנות גם היא לאחר מאות שנים, כשעוד ועוד חלקים באוכלוסייה החלו לראות עצמם מחוברים ואחראיים אחד לשני וזהותם השתנתה מזהות נפרדת לזהות מאוחדת, לא היה עוד צורך להעריך בנפרד את רמת התרומה לסביבה, המטבעות אוחדו לזמן מה ואז נעלמו לתוך שיטה אחרת -  הכוללת גם היא שני רבדים - הרובד הראשון נוגע לצרכים בסיסיים או אירועים ציבוריים, ברובד זה, כל אחד מקבל כרצונו ולפי צורכו , השפע הוא של כולם - כל אט'אצ'י יקבל מה שהוא צריך מבחינת קורת גג, חינוך, ביגוד, משחקים, טיפול, רפואה ומזון. לאירועים תרבותיים ציבוריים מוגבלים במקום יד רשימת המתנה ולעיתים גם שיטת הגרלה. כל אדם יכול לדרג גם את רמת הרצון שלו להשתתף באירוע מסוים, מאחר שאנשים לא מזהים את עצמם כנפרדים עוד ומאחר שהחיים התרבותיים עשירים מאוד, אין רשימות המתנה כלל, אנשים מרגישים שמחה כשאחר, שמאוד רצה להשתתף באירוע או לראות הופעה כלשהי, עושה כן, בד"כ חברים בקהילה גם ישאלו אותו איך היה לו, ושמחתו יהיו נחלת הכלל. הרובד השני הוא כל מה שנוגע ליצירות אישיות של אנשים אחרים, או השתתפות באירועים פרטיים, בכל הנוגע לזה, מערכות היחסים הקהילתיות בין האנשים מתקיימות לרוב בהרמוניה וכל אחת מקבלת כרצונה, במקרים מסוימים, ילדים בעיקר, עלולים לחוות תסכול כשאינם מקבלים דבר שבו הם חושקים, במקרים אלו המחנכים, השוטרים והשופטים מקיימים דיון, מחליטים על דרך פעולה, נכנסים לתמונה ומקיימים תהליכי גישור וחינוך מתאימים.

מערכות השינוע, הייצור והאספקה הפכו להיות אוטומטיות או סמי אוטונומיות, ערים חדשות תוכננו, ערים בעלות משמעות כמו בירות ומרכזים תרבותיים שופצו ללא היכר וערים ישנות ומיושנות עברו הריסה, עליהן נבנו ערים חדשות או שוקמו סביבות טבעיות, הייתה זו תקופה ארוכה של בנייה מחדש, התפישה השתנתה והערים החדשות נבנו תוך השקעה אדירה, עם מערכות תחבורה ולוגיסטיקה מתקדמות ובאופן כזה שיתמכו בחיים קהילתיים, טבעיים וחיבור לאדמה. למשך כמה מאות שנים נבנו מבני ענק, נוצצים בשמש ומגיעים לגבהים אדירים, אך לאט לאט אלו נעלמו כשהקהילות והחברה הכללית החלו מעדיפים חיים פשוטים וטבעיים יותר.

רוב האנשים כיום עוסקים בחינוך, טיפול, מחקר ושימור ידע, יצירה (מסעדנות נחשבת לתחום יצירתי, אך המזון היומיומי מגיע מגינות קהילתיות או פרטיות וממערך התזונה האוטונומי שמגדל, מספק ומבשל את רוב המזון הנצרך) ותרבות, באלף אלפי היבטים שונים. השאר מפעילים את מערכות המשפט, הצבא, המשטרה או מתן השירותים הייחודיים שנבחר שאינם יהיו אוטונומיים או יופעלו על ידי בינות מלאכותיות (עיסוקים הדורשים יכולות מנהיגות ו/או אינטראקציות מורכבות עם איט'אצ'ים - היבטים מסוימים של תיירות, מומחיות ניהול מוניציפלי וכדומה). 

כל אחד יכול להחליף מקצועות כאוות נפשו או לעסוק במספר דברים במקביל, יש כאלו הבוחרים להתמחות במקצוע מסוים לעומקו ולמשך תקופה ארוכה. שימור הידע נהיה ערך משמעותי, הן בינות מלאכותיות והן אנשי מקצוע דואגים לשמרו לאורך השנים.

הפילוסופיה הניהולית, תרבותית, חברתית וערכית שנבחרה להיות כמנחה, מקורה בתלמודים עוד מימי קדם. דרך המים היא פילוסופיה שנבחרה על ידי הקהילות המאוחדות הראשונות שהופיעו, משם פילוסופיה זאת השתרשה גם בחברה הכללית. דרך המים מחייבת מצפן, תמונת מציאות עתידית ומטיבה, לתוך תמונה זאת, שנקראת "הים" מובילים יובלים, נחלים, נהרות וימות שהן צמתים ואבני דרך בהגעה ליעד.

כמו המים, דע מה לעקוף, דע מה לחצוב, דע מה לסחוף ולהרוס. כמו המים דע מתי לשצוף ומתי לשנות, לאט לאט, כנפול הטיפות החוצבות בסלע. המים מאחדים, המים מאוזנים, המים מוהלים, המים ממיסים, המים מזינים.

תחילה, התמונה המיטבית הייתה שונה מקהילה לקהילה, עם החיבור מחדש של הקהילות והיצירה המשותפת של החברה הכללית, שתפקידה לסייע, לתמוך ולקשר בקהילות החברות בה, נוצרה תמונה מיטבית כללית, האוקיינוס, ממנה נגזרות תמונות מיטביות קהילתיות או ארגוניות, הימות, משם נגזרים הנהלים, והפילוסופיות האישיות - הנהרות והנחלים. המציאות הינה הגשם, התודעה הינה האדמה, האדם הינו הענן, הרוח או השמיים, מעשיו הם היובלים. כך כל חלק מתאים עצמו ומכוון את מאמציו. לתוך האוקיינוס, שהוא האחדות.

פילוסופיית המים הוא אחד מתחומי העיסוק החברתיים, התרבותיים, החינוכיים והיצירתיים המרכזיים ביותר, כל מי שעוסק בתחום זה חייב להיות אדם, מעבר לסיוע בשימור ידע, בינות מלאכותיות אינן ממלאות בהגדרה שום תפקיד הנוגע לדבר זה.

פילוסופיית המים היא המנחה הגדול והמאחד הגדול, המזכיר לכל חבר את מקומו, הן כרוח, ענן או שמיים, בהתאם לשלב התפתחותו, מעשיו הם היובל וכל אחד מהם ייחודי ובלתי ניתן להחלפה. שלבי ההתפתחות אינם כרונולוגיים, כל אדם יכול להוות היבטים שונים בתחומים שונים ובזמנים שונים, כל אדם יודע מי ומה הוא בוחר להיות בכל שלב. פילוסופיית המים הוא עיסוקם המרכזי של המדריכים הרוחניים ושל המחנכים, אך פסלים, מייצגים סביבתיים, כוסות, צלחות, כלי נגינה, מבנים, פארקים, פריטי לבוש וספינות חלל, שירים ומופעי תרבות, כולם מעוצבים או מושפעים ברמה כזו או אחרת מפילוסופיה זו. אין זו חובה לעשות כן, אך הפילוסופיה היא חלק כה מרכזי וחשוב בחיים של האט'אצים, שרובם ככולם שואפים לתת לה ביטוי ביצירותיהם. בכל עיר מרכזית בפלנטה המרכזית, מוצבי החוץ או בפלנטות האחיות, ישנם מונומנטים אדירים המייצגים את פילוסופיה זו בדרכים כאלו ואחרות.

פילוסופיית המים נחשבת על פי המחקר כגורם מכריע בהצלחת הבנייה של החברה החדשה, מנהיגי הקהילות הראשונים השתמשו בה בהצלחה מרובה, תמונת המציאות המיטיבה הייתה כלי שהזכיר פעם אחר פעם להזכיר למנהיגים המוקדמים איך לקבל החלטות ואיזה החלטות לקבל.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

זה היה לפני שנים, נסעתי עם הטנדר הירוק של אבא שלי חזרה לכיוון העיר, ירדתי בהר והבטתי את השמש השוקעת, איני יודע למה, אך לרגע קט הרגשתי שאני נמשך למקום רחוק מאוד מאוד מאוד. חוויתי קדושה עמוקה, שלווה מוחלטת, חיבור אדיר ומיד לאחר מכן דימוי של מדורות על החוף, בארץ רחוקה ואנשים רוקדים ויושבים ומדברים שם ושלוות ואחדות האלוהים והבריאה נחה על הכל.

עיני החלו לדמוע, לדמוע מאושר, לדמוע מגעגוע, ובאותו הרגע ידעתי שלשם אני הולך, לשם חיפושי הרוחניים, לשם אהבתי, לשם רצוני האדיר להיות מחובר, לדעת מי אני באמת, לשם כל אלו מובילים אותי, כאילו לרגע קצרצר מישהו בא ואמר לי בוא תרגיש איך זה יהיה כשתחזור סוףסוף הביתה. באותו הרגע גם ידעתי, שאין דבר שהעולם שלנו יכול להציע לי, כסף ונשים או פרסום או כל מה שאומרים שנפשו של אדם חפצה בו, שיהיה יותר מקליפת השום ליד הרגשה אדירה זו, שאיני יכול למצוא מילים כדי לתארה בדיוק. 

שלווה עמוקה נחתה עליי, והודיתי בכל ליבי על המתנה שניתנה לי, עכשיו אני יודע לאן אני הולך. כחבלי קסם ולאט לאט, מחשבותיי ותודעתי הנפרדת החלו למשוך אותי, צעד אחר צעד, עד אשר השלווה נעלמה, והקשיים והסבל היומיומי חזר לתודעתי. ועם זאת, משהו נשאר, משהו ישאר תמיד, כי הוא כמו נצרב בתוכי ובנשמתי.

בפסטיבל האש אנו נפגשים, אחת לכמה שנים, על חופים בודדים ומרוחקים, אנו מתכוננים רבות, מתפללים, עוסקים ביצירה ומדיטציה, בהכנת מיצגים והצגות,  שירים ודברי אהבה מפי אלו שעל ליבם להגיד. אנו הולכים ארוכות, נכנסים לתודעת האוקיינוס עד אשר נדמה שכבר איננו יכולים להבדיל איפה אנו מתחילים ואיפה האחרים נגמרים, אנו מתחלקים לקבוצות ומדליקים אש הבוערת כל הלילה, שם אנו תחילה נזכרים בעבר שלנו ובשינוי המבורך שעברנו, חוגגים את העידן החדש שהתחיל כשנזכרנו שאנו אחד, עוצמים את עיננו, מתמסרים למרחבי המודעות האין סופיים ומזמינים אחרים, מודעויות מכל רחבי הבריאה, להתחבר אלינו ולחגוג איתנו ברגע זה של אחדות משמחת, לשיר איתנו את שיר ההלל לבריאה.

שם הבחנתי בו, מודעות נוצצת שהופיעה לרגע אחד ונעלמה, כאילו לא יכלה לשאת יותר מרגע אחד בודד של האור הגדול הזורח ברגעים אלו, הוא היה צעיר, רחוק, סקרן, מלא באהבה, חלק יפהפה של הבריאה ובעל גוון שונה מהמוכר, אורח מבורך שלא זכיתי להכירו לפני.

מדריכי המים וההורים שלי ענו. אראה אותו שוב? שאלתי, סביר להניח שזה עניין חד פעמי, הם ענו, ההוא שראית הגיע מתקופה שבהם עדיין לא למדו לנוע במרחבים המים והמרחבים האסטרליים כמונו, הם עדיין מגדירים את עצמם באמצעות הפיזיות שלהם ולא באמצעות הרוח שלהם. ועם זאת, רבים מהם משתנים, המשיך האדון מוורי, הפעם בקולו שלו, בתקופה שממנה הוא בא ישנה התעוררות רוחנית נרחבת, ורבים מאבותינו ורבים מבני האחדות הולכים שמה בין אם במים ובין אם בגוף ובנפש, כדי לסייע להם במסע חזרה הביתה.

הבית הוא לא מקום או זמן המשכתי, הבית הוא המודעות לאחדות הוספתי, זו דרכם של המים סיימתי. המים שלנו היא הרוח שלהם המשיכו כולם בקול אחד, צא, צא לשם וסייע להם, אנו מרגישים את כמיהתך ואת סקרנותך, במים אנו מתעצמים הוספתי, וזו הייתה סוף השיחה.

רבות נדדתי בעולמות העליונים והתחתונים וחיפשתיו, קדימה ואחורה נעתי עד שמצאתי את עולמו, בגלקסיה רחוקה, בפלנטה כחולה יפיפה ושופעת טבע ושופעת הרס ועשן, שופעת רוח, ושופעת מלחמות והיבטי פירוד, ושופעת חמלה ואהבה ואור גדול וחושך גדול לא פחות, התבוננתי בציר הזמן האנכי, בתלאות שהם עברו כמין, בהתערבויות שרבים התערבו בם, השתהיתי כשמלחמות התרחשו פעם אחר פעם, כשציוויליזציות שם קמו ונפלו, כשהעולם התכסה קרח והפשיר שוב למים, כשמגדלים עלו לגובה והתרסקו לאדמה, הנפרדות שלהם מהממת בעוצמתה וגסותה ושניה ביופייה רק לכמיהה שלהם לשחרר את הרוח ולהיזכר שוב. צפיתי במאסטרים רוחניים שהגיעו לשם והובילו רבים מהם חזרה אל האור והאחדות, ואיך שוב נפלו שוב לנפרדות, בתהליך שהתרחש שוב ושוב, ראיתי את הבחירות שלהם לחזור לשם שוב, לחוות שוב את הנפרדות ושוב לבקש להתעורר וחוזר חלילה, עיני דמעו כששתי פצצות אדירות קרעו את האוויר ואת האדמה ומחקו ברגע אחד מאות אלפים מהם במלחמה שגבתה עשרות מיליונים, הרגשתי את העוררות של תרבויות תבוניות אחרות ומתקדמות יותר שראו את הפיצוצים האדירים האלו והחלו לנוע לשם מתוך סקרנות או מניעים אחרים, ראיתי מדינות קמות ונופלות וקמות שוב, ראיתי אותם חוגגים את החופש ונכנעים לאפלה. דרכם למדתי על עצמנו, על מי שהיינו פעם, על איך שהתנהגנו אחד לשני ולסביבה שבה חיינו, והתפללתי, ביחד עם רבים אחרים, שיבוא האור והשלום על פני האדמה ההיא כדי שהם, הנפלאים והאמיצים האלו, יתחברו איתנו למודעות על האחדות של הבריאה.

ובתוך כל הדבר הזה הרגשתי את כמיהתם של אלו הרוצים בשלום ובמודעות, את אלו שהצליחו להשתחרר, אפילו במעט, מתודעת הגוף שלהם ונזכרו בשמיים, ראיתי אותם כפרפרים משתחררים ועולים מעלה ומעלה, את האיכויות הייחודית שלהם, את הסקרנות ללא הגבולות, את האומץ האדיר שנדרש מהם לשם כך, האומץ להתמודד עם הלא נודע. חשבתי על המנהיגים הגדולים מעברנו, על הרבבות מאיתנו שחוו מסע דומה, ולמדתי בכך להעריך , אף יותר ממה שהערכתי לפני, את אלו שבנו את הבסיס הרוחני והמנטלי שמאפשר לי ללמוד ולהתפתח ולהגיע להיכן שאני נמצא היום, לאיפה שאנו נמצאים כחברה, והתחזקה בי הקריאה, ששמעו עוד רבים אחרים, לסייע להם, לאמיצים, בדרכם אל השלום ולמודעות האוהבת של הבריאה.

לאחר שלמדתי את מה שנלמד עלה בי הרצון להתוודע אליו, שיתוודע אליי. החזקתי את התדר שבו הוא הופיע כשראיתיו לראשונה ושחררתי את תודעתי ללכת אליו ולהכוויני אליו, עולל נולד, צורח ומכוסה בדם, מודעותו הגדולה נדחסה לתוך גוף זעיר זה, עיניו הכהות מביטות בחלל, ולא רואות גבולות בין אנשים, ולא רואות את המציאות הפיזית שבה הם חיים, רואות רק אנרגיה, ייקח לו עוד שהות להתאקלם, אחכה.

הוא יושב על המיטה, התעורר מהחלום בו התחלתי לשוחח איתו, מוחו הפיזי לא יודע להחזיק את מה שנאמר שם, הוא בוהה בחדר החשוך, מחייך כשעולה זיכרון מן החלום ואז בוהה בי להפתעתי, המודעות הרוחנית עדיין שלהם גבוהה בשלב זה אמר לי מוורי בתקשורת, אך עדיין מפתיע שמוחו, המרוכז כלכך בתדרים הפיזיים ומתעלם כלכך מכל השאר, יכול להעביר למודעותו רשמים עליי, אך הוא עוד ילד, אחכה.

גופו גדל והוא עצמאי הרבה יותר, חוויות הילדות המוקדמות כאילו נשכחו ממנו והוא נשאר רק עם ידיעה פנימית שהעולם הפיזי שהוא חווה ביום יום, אינו יותר מקצה הקרחון, רבים שוכחים אמר לי מאוורי, כה מרוכזים הם בעולם הפיזי הנפרד, עד שהוא מגדיר את זהותם, עד שהרוח והמים מאיימים עליהם ועל מי שהם חושבים שהם. אל תופתע אט'אצ'י, גם אבותינו העתיקים היו כך. הידיעה הפנימית שלו, שיכלה להיות לעזר התקשורת, הפכה לרועץ, שכן בחסות התרבות הפופולרית של זמנו, והסרטים שהוא רואה בלילה עם אחיו בחדר, הידיעה הפנימית הפכה למקור אימה פנימי, כשמוחו ההישרדותי קישר את ידיעתו הפנימית, עם סכנה ברורה ומיידית, סכנה מהרוח, סכנה מחוצנים.

וכך הוא התבגר, ולמרות פחדו הגדול יכולותיו ומודעותו הרוחנית עוכבו אך לא נעצרו או כבו או נעלמו, וסקרנותו וכמיהתו להבין ולדעת, לתהות על קנקנו של עולם, להבין מי הוא ומה הוא ולמה הוא, ובעידודם של מוריו הרוחניים, הבאים מתוך הרבים הרוצים לעזור להם להתעורר, המשדרים לו את אהבתם ונוטעים בו את ביטחונם, כדי שיעז לראות גם פנימה ולא רק החוצה, הוא הצליח להתקדם ואף להתמודד עם חלקים רבים מפחדיו. ואני צופה מהצד, מתבונן, בעיקר לומד, מתקשר מעט כשפונים אליי, ונותן למדריכיו להוביל את הדרך

הוא נוהג בטנדר הירוק של אבא שלו, חיפש מקום לעשות מדורה עם כמה חברים, זו שעת בין ערביים, השמש שוקעת במערב, גלים של שמחה והתרגשות שוטפים את שכלי, הרחק מאוד מכאן, בגלקסיה רחוקה, הנהרות זורמים אל הים וטקס ההתעוררות שלנו עומד להגיע לשיאו, תודעת המים, שנמצאת בכל מקום ובכל זמן, מאפשרת לי להיות מחובר שם, וברגע אחד שבו שכלו ריחף והייתה הפסקה בין מחשבותיו, לקחתי אותו שמה, להיות מחובר אלינו בקדושה ובשיר ההלל לבריאה, רק רגע קט היה שם, כאילו לא יכל היה להכיל אף לא יותר משבריר שנייה, שמחתי והתרגשתי איתו כשהחיבור נעשה, כשמודעותו שכנה איתנו לשבריר שנייה ברגע קדוש זה, בכיתי איתו מהתרגשות והתגעגעתי ביחד איתו אל מול המחסור האדיר שנפער בליבו, לאחר שגילה בתוכו אוקיינוס שלם ומיד לאחר מכן נמשה הרחק משם. התבוננתי בתודעתו כשנמשכה שוב אל הפיזיות, במה שנדמה שהם כחבלי קסם, הממקדים אותו ואת בני מינו כה חזק אל המציאות בה הם חושבים שהם חיים.

אך ליבו נצרב באהבה, ושכלו תמיד יזכור את הרגע הקדוש, ואני אשכון איתו שם, עד שילמד לתקשר איתי, עד שיפתח עבורי את הדלת, עד שיוכל להזמין אותי לביתו, כי ראיתי אותו, את התום והאהבה והאלוהות שיש בו ושהיא הינו, ואהבתי מה שראיתי, וזהיתי שהוא זה אני ואני זה הוא, שהוא חלק ממני כפי שאני חלק ממנו, ואהיה לו למדריך, ובסובלנות אין קץ אלחש מילים של אהבה ושלום בשכלו וליבו, עד שיתחבר אליי בשלום, כי המדרגה שלו היא המדרגה שלי, נעלה יחדיו אותה מעלה אל השמיים ונתחבר שמה באור ואהבה.

ברגעים של פחד אהיה שם איתו

ברגעים של שמחה אהיה שם איתו

ברגעים שבהם הוא ירגיש מנותק מעבר לכל שיעור, אהיה שם איתו, וכמו שאנו איתו אחרים איתי, והשמיים בעצמם מתכופפים כדי להרים את שנינו, ושלום האלוהים והבריאה יורד אל שנינו, כי למרות כמה שהוא מצומצם ואני גדול במודעות, במהות אנו שווים, האוקיינוס אנו.

עוברים שינוי, אנו כחברה, האוקיינוס שלנו השתנה, האחדות קיבלה גוון קליל יותר, פחות דחוס. ויצאנו במשימה משותפת למצוא את כל החלקים ולחבר את כל אלו שחושבים שהם מופרדים, והזמן והמקום חסרי משמעות עבורנו ולכן עכשיו אני איתו פה, כדי שאוכל להתחבר אליו, כדי ששנינו נהיה שלמים יותר, והוא יחווה את האור שלי דרכי, ואני אחווה את האור שלו דרכו, ואשמור שהוא לא ילך לאיבוד, והוא יהיה לי כעוגן שיזכיר לי מאיפה התחלתי, ואני אהיה לו לעוגן שיזכיר לו לאן הולך, והדרך ברורה כשהולכים בה יחדיו.

השנים עוברות והוא ממשיך לחפש, ממשיך להשקיע מאמצים ולהיות מה שהוא יודע שהינו, ואני שולח לו סימנים שונים ומשונים וחושף בפניו טפח ועוד טפח של העולם שלי ועולם, לאורך זמן רב אין לו מושג למה הם קשורים ומה הם הדברים שהוא רואה, אך לכתיבת שורות אלו הדברים מתבהרים.

חלום שבין שינה לבין ערות וזה אמצע הלילה, הוא פותח עינו ובועה מרחפת מולו, הוא רואה את החלום שחלם נכנס לתוך הבועה, רואה ייצוג של החלום בתוכה, והבועה מרחפת הרחק ממנו, יוצאת מבעד לרשת חלון חדר השינה ונעלמת.

הוא איתי בחלום, אנו מסיירים בעולם הבית שלי ובמושבות האחיות, מביטים על אחד המונומנטים המציינים את האוקיינוס, את דרכנו, נפרדים לשלום, במקום שהוא רחוק בזמן ובמרחב הוא מתעורר ורואה להפתעתו את הסמל הבוהק של אחדותנו מופיע אל מולו, פיו פעור ועיניו פתוחות לרווחה כשהסמל ממשיך לבעור עוד כמה רגעים ונעלם.

בזמן אחר, בזמן עבר הוא שוכב על המיטה בבית הוריו, בלהבת הנר המרצדת ומצליח לראות לראשונה את טיפות האור שאני שולח עליה כדי לגרום לה לרצד.

רק סימנים, רק עדויות, רק סמלים פה ושם מודעותו הערה יכולה לקבל, סימנים לאחדותי איתו ואהבתי אליו, עד אשר נוכל להיפגש, מודעותו הפיזית ואני.

האוקיינוס אינו מקום, אינו זמן ואינו מצב, האוקיינוס הוא המודעות אליו, המגיעה רק מתוך הבנה של הטבע והתרגול של הנוכחות.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני צועד בדרך לעבודה ומרגיש שעם צעדיי במורד השביל אני נכנס למציאות אחרת, הכל דומה ועם זאת הכל שונה, אלו אותם הצמחים, אותו השביל שצעדתי בו עשרות פעמים, אותה השמש ואותם שלטי הרחוב, אך הכל שונה, אני באותו המקום אך במקום אחר לגמרי, וניחוח של קדושה ושל שלום עולים בשכלי, עברתי לממד אחר, ותוך כדי עולה זיכרון שאומר- אני מכיר את זה כבר, אני יודע מה זה, כאילו הקצתי מחלום או עברתי לחלום אחר ומיטיב יותר.

אני באיזה יריד או פסטיבל, וכל האנשים שם חיים בשלום, הם מטיילים, יושבים, צופים במופע באוהל גדול וצבעוני, דוכנים צבעוניים מוכרים כל מיני פיצ'פקס ודברי חול וקודש, ואני נע ביניהם ופוגש אנשים שונים ומשונים ומביט להם בעיניים ונענה בחיוך קל אך מלא בטוב והבנה, אני צועד עוד צעד ועוד צעד וחוזר לרחובות כרמיאל, זו אותה הדרך לעבודה, אותם צבעים, אותם רכבים, אותו הכביש, אך משהו נשאר איתי שם, תחושת שלום פנימית המלווה אותי לרגעים ארוכים, עד שחוזר לענייני ושוכח.

אני עוצם את עיני, המיטה נוחה ומפנקת, נעים לי וטוב לי, עוצם עיניים ונושם עמוק ונכנס למצב מדידטיבי, אני מרחף ומשהו מתחבר אליי, תמונות רצות המתחברות לסרט נע, אני רואה ערים שלמות בג'ונגל, המבנים היפים לא ניצבים לעומתו, הם כאילו חלק ממנו, מרגישים טבעיים לא פחות מן העצים והשיחים.

מצמוץ פנימי, עיני סגורות אך התמונה מתחלפת, כאילו מצמצתי בעיני וכבר הייתי במקום אחר, ממשיך לרחף ורואה עיר אחרת, ציוויליזציה רחוקה, חזון מבריק של עיר אדירה השרויה באור ושלום ואהבה, מצמוץ נוסף, אני רואה עולם אחר, ציוויליזציה אחרת ומשהו בתוכי אומר לי שיש כאלו שמודעים שאני פה ומברכים על הגעתי, ומצמוץ פנימי, ועולם אחר.

כך גופי שוכב על המיטה ושכלי נע ונד בין הכוכבים, אין זו הזיה, אם כי חזון ,ואין לי מושג איך הגעתי לכאן, אך מניח שזה טבעו של השכל המשוחרר, ברגעים של חסד הוא מטייל בבריאה ומראה לך מראות הממלאים בשמחה ופלא. ובאותם רגעים אני יודע שאיני כפוף לזמן או אף למקום, והמגבלות הפיזיות, אדירות כפי שיראו, אינן יכולות להגביל את הרוח שהיא אני.

ואטא'צ'י צופה מן הצד ומתמלא בשמחה, כי ברגעים האלו אני מחובר לשכלו ואנו מתרחבים יחדיו, במערה רחוקה, בגלקסיה רחוקה בצד השני של הבריאה, הוא יושב במדיטציה עמוקה ומביט עליי משועשע בגלל הבחירה שלי לציין מקום כרחוק, או לציין צדדים, או כיוונים, שאין להם שום משמעות בעיניו.

מלחמה נוראית פורצת, טבח של אלפים, השטן צועד על פני האדמה ועושה כאוות נפשו, ואני כואב וטלטלה עמוקה עוברת דרכי ודרך מיליונים מעמי ומיליונים רבים אחרים מהעולם, רעיונות חשוכים ועדויות מזעזעות מופצות בכוונה תחילה לכל עבר, כדי להעצים את הנזק, את הפחד, את הפירוד והשנאה, זה לופת את שכלי ומנסה לקרקע את נפשי ולהסיר כל טיפה של אור מתוכי. שוב ושוב המציאות בעולם שבו אני חי והמודעות הפנימית שלי לטבע האמיתי והעמוק שלי עומדות בסתירה מזעזעת שיש בה גם מן הברכה, כי האימה והפחד כה ברורים וחדים, כך שמתבהר לך איפה הם נמצאים בתוכך, ובמה מהם אתה מאמין או לא. לא כקורבן, לא כתשלום או החלפה, אני מזהה שפעילותו של השטן מנקה ומטהרת חלק בתוכי, כי הכיעור שלו מראה לי שאיני רוצה אותו, גם לא בתוכי. איני יודע מה המשמעות של הדבר ולמה הדברים היו צריכים לקרות בצורה כה קיצונית, אך מתוך הכאב והאבדן הנורא עולות קריאות לרבים להתאחדות ויצירת מציאות חדשה ושינוי עמוק, ובתוכי הקריאה לשוב לאהבה, להיטמע בה כל כולי, להיות מי ומה שאני נבראתי להיות, גדלה ומתעצמת. זה זמן חג אומר אט'אצ'י, זה זמן שבו הניגוד מאפשר לרבים להתעורר ולבחור אחרת, זה זמן שבה האשליה ומחיריה נראים בבירור, זה זמן שבו אתה מבין שאינך רוצה להתמהמה יותר והקריאה שנשמעת בלבך מהיום שבו שכחת מי ומה אתה ונרדמת, מתחזקת ופורצת גבולות.

אתם מרגישים את הכאב הזה בתוככם שלא עוזב, אתם מרגישים שהעולם בגד בכם מראשית הזמן, זו לא קריאה לפחד להתגבר, אלא קריאה להתעורר.

כשאני עוצם את העיניים ומודט, מרחבים אין סופיים של חמלה ואהבה מתגלים בתוכי, ואני פוגש את אלו שמעולם לא פגשתי אך אני מכיר וזוכר, ומילים של אהבה ושלום ושמחה ורעות מזכירים לי מי אני ומה אני ומדוע אני פה בעולם הזה, בזמן הזה ובמקום הזה – תפקידי הוא לסלוח ולגאול את העולם.

וגעגוע עמוק עולה בשכלי ודמעות עולות בעיניי, ותודה עמוקה על זה שזכיתי לפגוש שוב את האהובים והאוהבים הנמצאים בתוכי. ומביט אני ימינה ממסך המחשב, ורואה את צחי, המפקד של המטה ואת גיא מרשויות, ונזכר גם בדרגות הקצונה שיש לי על הכתף, פה באיזה חדר בעכו במלחמת חרבות הברזל, ויש בי חלק שיודע שכל זה לא אמיתי, והמלחמה הארורה הזו, וכל הכאב והאימה והסבל יעלמו לתוך הלא כלום שהם באו ממנו על ידי כוח האהבה האלוהי הנמצא בתוכי ובלבבות אחיי ואחיותיי, ויודע אני שהדבר הכי טוב שאוכל לעשות למען עולם עייף ומשוגע זה, הוא להמשיך לזכור מה אני ומי אני ומה באתי לעשות פה.

עולם על סף מהפכה

ב3.11.23, חודש וארבעה ימים אחרי הטבח המזעזע שפקד את דרום המדינה שנקראת ישראל, דבר שיביא בתורו לסבל אדיר ופחד ברצועת הארץ שנקראת עזה וברחבי העולם, כשהניתוק, הבורות, השנאה העמוקה והפחד המושרש התחברו יחדיו עם אינטרסים אפלים כדי לשרת מטרות זרות על חשבון שלומם וביטחונם של בני האדם, וכה עמוק השבר שאנשים חושבים שהם רוצים מוות ופוחדים מהחיים, רוצים סכסוך ופוחדים מהשלום, רוצים עוני מחפיר ופוחדים מהשפע, ולטוב הם קוראים רע ולרע הם קוראים טוב ומקבלים בברכה רעיונות המייצגים את השפלות של האדם, ושקר והסתרה וסילוף נחגגים, ומעטים מדי אלו שיסתכלו על השקר והכזב ויקראו לו בשמו. אין זו התחלה של משהו חדש, אלא השיא של תהליך מתוכנן וארוך שנים של שקר והסתה ונטרול של כל הגיון בריא, והוזלה של ערכים בריאים והגברה כה אדירה של הנפרדות, עד כי נדמה שמכאן לא תהיה דרך חזרה.

עצמתי עיניים לתפילה והיא באה אליי, הסליחה והנחמה, עדינותה ויופייה מהממים, הרכנתי ראשי בפני זכותה ואורה, התקרבה היא אליי וידינו אחזו זו בזו, ידיי שלי גסות ושלה עדינות, כאילו עשויות מאור עדין, לרגע נדמתה כאישה יפיפה ועדינת מראה, לרגע נדמתה ככדור אור הרוטט בחסד ואהבה. לחשה היא לי שהיא איתי, היא רואה אותה, היא פורשת את אהבה סביבי, וכל דבר איתה יבוא לסליחה ושלום, מעתה ועד עולם לא אשכח אותה, תהיה היא חלק ממני.

היום נתבקשתי להיות שמח, כדי שמחתי השלמה תוכל להראות לאחיי איך נראה בן האלוהים שאלוהים דואג לו, כדי שגם הם יזכרו ויניחו את החרב והמגן ויצטרפו אליי ולאחיי ואחיותיי הקדושים שכבר התעוררו, ואני לא יודע איך אפשר בכלל להיות שמח בתוך המציאות ההזויה הזו, מיליארדי שנים העולם קיים ומאות אלפי שנים בני האלוהים פה טובחים, רוצחים ואונסים אחד את השני, ואלו העדינים זוכים להוות מטרה לחושך ולשנאה, ובן האלוהים נצלב שוב ושוב מראשית הזמן. ואיך אני יכול בכלל להביט על אלו שבחרו להיות חולי נפש ושבחרו לעשות את דברים איומים אלו ולהגיד – אני סולח לכם, אלוהים סולח לכם, כי נדמה שהדבר היחיד שהם מזמינים זו את האימה שהם הטילו על אחרים, שתבוא עליהם.

זה אינו רצוני אבי אומר

לכן זה לא באמת קורה המשיח ממשיך

זהו חלום, סיוט נורא

וכשתתעורר ממנו לא תזכור דבר, כשתשוב הביתה העולם הזה ישכח ויחזור אל הלא כלום ממנו הוא בא

ומה אתה מתבקש להיות בעולם הזה, אם לא מראת אהבתו של אביך אליך

כדי שהעולם יוכל להיגאל.

השמחה והשלווה שלי הן, ניתנו לי בבריאתי, מתפרשות אל מעבר לכל הזמנים, המרחבים והמרחקים ומגיעות עד לנצח. הן שם בתוכי, ממתינות לי בסבלנות ואהבת אין קץ, שאגיע ואלך לאיבוד בתוכן, שאשכח את כל העולם הזה, האשליה החריפה הזו ואבוא אליהן, הביתה.

אהיה האור לפני המחנה, הרוח הנושבת והמחייה, אהיה השמחה השלווה המחלחלת, עמוק פנימה, שם שערי הקדושה פתוחים בפניך, ואהוביך ואוהביך מחכים בדממה ובחיוך, לאהובם שיבוא הביתה. אהיה הסליחה המרפאת כל צער וכאב, המנחמת כל לב שבור המביאה שלום על פני האדמה. אהיה מראה מבריקה של השמיים, וקרני האור הנצחיות יבערו באהבתן חסרת הפשרות, ויאירו כל פינה חשוכה בה נשמרה האשליה והכאב מפני האלוהי, אני, הנני, הנני כאן, להגשים את תפקידי.

22.06.25